״לומדי בית מדרשנו הישן״

התאוריות של ברק ושל לוסב שנדונות לעיל מאירות באור חדש את ייצוג הנס אצל עגנון . לא אחת שאלנו את עצמנו : מדוע מוהל עגנון את דמויותיו בתמיסת הפלא , גם כשהפלא נראה מעורער באור אירוני ? לשם מה ליצור את קונפליקט כוונות השכנוע ? מדוע , למשל , בסיפורו על ״לומדי בית מדרשנו הישן״ , בפרט על ר׳ בנימין ברבי מאיר , עגנון מוסיף : ״אותם שני פמוטים של נחושת ירוקה שבבית מדרשנו ממנו באו לבית מדרשנו . אומרים של כסף היו וביום שנפטר נשתנו לשל נחושת ירוקה״ ( . ( 168 או למשל , כך אומר עגנון על ר׳ ירחמיאל בעל מופת : ״אם אמר למתנדב כן לשנה הבאה ידע שיתקיימו נכסיו בידו ואם אמר לשנה הבאה כפליים ידע שנגזר עליו שיעשיר . אותה שנה שנפטר נתרחק מן הבריות ואפילו מבני ביתו , לפי שראה שכל דיבור שהוא מוציא מפיו מתקיים והיה מתיירא שמא יוציא מפיו דיבור שאינו לטובה ובאים לידי צרה״ ( שם ) . לומר שמטרת הסופר היא ליצור דמויות מורכבות , ״עגולות״ יותר , כמוה כלא לומר מאומה . עגנון יוצר דמויות שלא ניתנות ושלא נועדות להבנה ( רציונלית ) – רק להתבוננות ולבחירה . הממד הנסי בדמות עושה את הנרטיב לשכנוע טהור , ואת הטקסט כולו – לתחינה נצחי...  To the book