״בוטשאטש״

סיפורי עיר ומלואה הם מעשה מופלא של רטוריקה קהילתית . קריאה בהם לא רק מחיה את הקהילה שנכחדה , אלא גם , ואולי בעיקר , מבנה אותם תהליכים רטוריים שיצרו , שתיחזקו , שפיתחו , שהרסו ושבנו מחדש ושוב הרסו את הקהילה . עגנון יוצר סיפור על קהילה , כשהקהילה היא המרכז – החברתי , האתי , התרבותי . היא לא רק מרכז הסיפור , ולא רק מרכז העולם , כפי שהיינו מצפים מגאוגרפיה מיתולוגית , אלא הקהילה היא מרכז של כל הייררכיה שעשויה להימצא בסיפור או שעשויה להיבנות בעקבות הקריאה בו . אם רטוריקה היא שיטה לעיצוב צורות התנהגות חדשות בחברה , ברטוריקה קהילתית קהילה היא דגם או תבנית , בה משתמשת עבודת העיצוב הזאת . המילה ״עיר״ שבכותרת בל תטעה אותנו : אין מדובר בעיר במובן המודרני של המילה , במובן ה״אורבני״ , המקושר בדרך כלל בעבודות של סוציולוגים והיסטוריונים לתיעוש וקפיטליזם . אולם זוהי בכל זאת עיר – במובן הקדום של המילה , פוליס . ההבדל הוא אחד – הייררכיה . היא זו שאיחתה יחדיו קבוצות אנשים רבות , השונות כל כך זו מזו וכמעט לחלוטין בלתי משתלבות . היא זו שחסרה בעיר המודרנית ומוחלפת בניידות חברתית ומקצועית . דבר אחד – אם כי חש...  To the book