אוטוביוגרפיה: כנות כ״פארה־טופיה״

בתווך שבין מודרניזם לפוסטמודרניזם נמצא ז׳אנר האוטוביוגרפיה – מחוז של סובייקט מודרני מכאן ושל סימולקר פוסטמודרני מכאן . ז׳ן פיליפ מירו , בספרו על אוטוביוגרפיה , לא רק מתאר את המושג הידוע של האמנה ( שמהותה בהנחת הכנות ) בין מחבר לקורא ( , ( pacte autobiographique אלא מציב את סוגיית הכנות בהקשר רחב יותר , בהקשר של השאלה : ״למה לדבר על עצמי ? ״ . ראשית , הוא מזכיר את פרשנותו הידועה של מוריס בלנשו על המיתוס של אורפאוס ואוורידיקה ( בספרו – L ’ Espace litteraire מרחב הספרות ) : סופר , דוגמת אורפאוס , לא יכול להתבונן ישירות ביצירת דמיונו , בניסיונו , בדמותו , בזיכרונו ( אוורידיקה שלו ) – זה לא יעיל ואף מסוכן ; לכן הוא פונה לתיווכה של הכתיבה . אם כן , הדיבור או הכתיבה על עצמי מתגלה , באופן פרדוקסלי , כדרך ( לא ) לדבר על עצמי . לדבר על המציאות האמיתית פירושו לראות איך המציאות והאמת נעלמות . כתיבה אוטוביוגרפית ( והכנות ) מציבה באופן הקרדינלי ביותר את בעיית היות עצמי , בעיה של ״להיות״ בכלל : האדם , הנעשה סופר , נעשה למרחב ספי , המתנודד בין קיום לאשליה , 77 שם , עמ׳ . 18 Martin Buber , Between Man...  To the book