|
|
הענישה בישראל מבוססת על חוקים הקובעים עונשי מקסימום . שורשיה של שיטה זו נעוצים בתפיסה הפוזיטיביסטית ובתפיסה הסוציולוגית הדוגלות בענישה אינדיבידואלית . עונשי מקסימום מותירים לבית המשפט מרחב גדול של שיקול דעת בבואו לגזור את הדין , ומאפשרים לשופט להתחשב בחומרת העבירה ובנזק שגרמה , בנסיבות חייו של הנאשם , בשיקולים של הרתעה אישית והרתעת הכלל וכן בסיכויי שיקומו וחזרתו למוטב . עד 2012 רווחה במשפט הישראלי מוסכמה לפיה בית המשפט נדרש לקבוע את המשקל היחסי של שיקולי הענישה השונים בכל מקרה , ולגזור את העונש בהתאם . אך לצד הרטוריקה המסורתית של ענישה אינדיבידואלית , מכלול הכתיבה האקדמית הראה כי עם השנים העניקה המדיניות השיפוטית משקל הולך וגדל לעקרונות הגמול והרתעת הכלל ( ביין , ; 1982 הורוויץ , . ( 2003 באמצע שנות התשעים קיבלה הגישה הגמולית תוקף במסקנותיה של ועדה ציבורית שנועדה לבחון את הפעלת שיקול הדעת בעת גזירת הדין ( משרד המשפטים , . ( 1997 בראשות הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון אליעזר גולדברג , והיא הורכבה משופטים , אנשי אקדמיה ונציגי הרשות המבצעת . הוועדה המליצה לעגן את מטרות הענישה בחוק העונשי...
To the book |
|
|