|
|
הטלפון שלצד מיטתי מצלצל בשעה שש בבוקר , בחודש פברואר . 1998 חושך בחוץ . קר ! המיטה חמה ומפנקת . " מה ... למה ? " אני פולטת , אפופה לגמרי . " לעזאזל " אני לוחשת לבעלי , שישן שנת ישרים לצדי , " עד שהרשיתי לעצמי יום אחד לשכב חולה במיטה ולהיעדר מהשגרירות ... אחרי ארבע וחצי שנים שלא החסרתי ולו חצי יום עבודה ... " אני מכהנת זה ארבע וחצי שנים בתפקיד קונסול וקצין מנהלה בשגרירות ישראל בברן , שווייץ . בשגרירות כה קטנה היעדרות בגין מחלה נחשבה למותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי . עומס המטלות כבד והוא מחולק בין מספר קטן של שליחים . אבל נפלתי למשכב . נפלתי חזק , ולמרות שאני ידועה כמי שמחמיר עם עצמו , הפעם לא הייתה לי ברירה אלא להעניק לעצמי את הזמן הנדרש להחלים כמו כל בן תמותה . " הלו ... " עניתי בגרון כואב וניחר . גופי להט מחום ובקושי הצלחתי לדבר . " קרה משהו הלילה . אני לא יכול לדבר על זה בטלפון . אני צריך שתגיעי עכשיו לשגרירות . " ביקש קצין הביטחון של השגרירות . הוא היה קצר , ענייני , אך בקולו ניכרה התרגשות לא אופיינית . " אני חולה , " מלמלתי בתסכול , " יש לי חום גבוה ... " " זה לא הזמן להיות חולה , ...
To the book |
|
|