חיי בראשון לציון נעשו משעממים , הדבר היחיד שנתן לי סיפוק היתה העבודה בגן הירק שלנו . אט אט התרחבו ידיעותי בגידול ירקות , והצלחתי להביא למטבח מגוון מהם שהעשיר את אררחרתינר . עם זאת ציפיתי בכיליון עיניים לרגע שבו יינתן לי לרדת לנגב . שניים מהיאיטלקים ' כבר הקדימו אותי והחליפו את המבוגרים , שרובם רצו לחזור לראשון לציון לנשותיהם ולילדיהם . מרקר ( מרדכי כהן ) שחל את הבוסתן הראשון בנגב , רנטר ( ראובן ) וולטרה את הכרם . קינאתי בהם ועברתי תקופה לא קלה ; היה לי קשה לקשור קשרי ידידות עם שאר החברים בראשון לציון . שהיו מבוגרים ממני , ורובם אף היו נשואים . הקרבה לראשון לציון , מושבה די גדולה , לא שינתה בהרבה את הדברים . קרוב לוודאי שאפילו היתה לה השפעה שלילית על מצב הרוח רעל הנכונות להמשיך בדרך שנראתה קשה . נהגתי לרדת למושבה עם חמרר ועגלה קטנה , כדי למכור בשוק אה ערדפי הירקות מהגן . ' רק לעתים ביקרתי בקולנוע ( מריה ולוסקה , אכסטזי , גשר ורטרלו ) , ופעם בשבוע הגעתי למושבה כדי להשתתף בחוג עזרה ראשונה של מגן רוד אדום ( למעשה , של 1 firtnrrr באותה תקופה התחדדו ערד יותר הוויכוחים הפוליטיים : המפלגה הסוצ...
To the book