ימים קשים

יום חם ואפור ציפה לנו , הרוח החמה שנשבה מהמזרח , חבטה ביריעות האוהל . הזדרזתי להתלבש כדי לא לאחר לאוטובוס שהביא אותנו מדי יום לעבודה . קורי השינה עדיין אפפוני , כששמעתי רחש קל ויוצא דופן מעבר לאוהל . יצאתי החוצה מעורטל למחצה אל הגרוע מכול : משה ליבר , מזכיר הקיבוץ ומפקדנו במחתרת , נפטר ממחלת הטיפוס . משה הוא שערך את כל ההכנות לנסיעה , הוא שלימד אותנו להשתמש באק-דחים וברובים , כשהוא מוסיף ביידיש בסוף כל שיעור : " אויף ניכט צו בדארפך ( " נקווה שלא יצטרכו " ) . משה הניח אחריו אישה צעירה בהיריון וזוג הררים . היו שביקשו לקבור אותו בנגב , ממש ביום שבו הקימו את האוהל הראשון , ההורים , כפי שאפשר היה לתאר , התנגדו לכך , ואחר הצהריים ליווינו אותר למנוחתו האחרונה בבית הקברות של תל אביב בנחלת יצחק . עבור אדם שהמתין שנים ארוכות להגיע לנגב , וחייו נגדעו לפני שחזונו התגשם , היה זה גורל מר ואכזר . שליח נשלח לעסלרג / שם ישבו שלושת החלוצים הראשונים שלנו , כדי להודיע להמ על האסון , דרכו נודע לבו שהמקום שנועד לנו , בלב המדבר . היה אזור צבאי . האוהל שהקימו חברינו ליד המערה היה למורת רוח הבריטים , והם נתבקש...  To the book