לפרט יש תועלת משני מוצרים שהוא יכול לצרוך : פנאי ( l ) ומוצרי צריכה ( . ( x מחירו של מוצר צריכה הוא . P לרשות הפרט זמן בכמות קבועה . T כמו כן יש לו הכנסה שלא מעבודה . A אם יחליט לעבוד , הכנסתו מעבודה תהיה , wh כאשר w הוא שכר העבודה ליחידת זמן ו — h משך הזמן שהוא עובד . את תועלתו של הפרט אפשר לתאר באמצעות פונקציית תועלת ) U ) l , x שהיא פונקציה עולה וקעורה בשני מרכיביה . אם כך , בעיית ההחלטה של הפרט היא : מכיוון שהפרט יכול לחלק את זמנו בין פנאי לעבודה , “ מחירה ” של יחידת זמן שווה לשכר העבודה , או במילים אחרות , מחירו האלטרנטיבי של הפנאי הוא שכר העבודה . עבור כל יחידת זמן הנצרכת כפנאי מוותר הפרט על הכנסה w שיכול היה לקבל אילו היה מקדיש את יחידת הזמן הזו לעבודה . הפרט יסכים לוותר על יחידת פנאי כל עוד התוספת לתועלתו כתוצאה מהמוצרים שיצרוך בכסף הנוסף שירוויח תהיה גדולה מהפסד התועלת כתוצאה מהקטנת הפנאי . כעת אנו יכולים לדעת כיצד יחלק את זמנו . כדי להביא את תועלתו למקסימום , הפרט יעבוד משך זמן כזה שהשינוי בתועלת כתוצאה מהקדשת יחידת הזמן האחרונה לעבודה שווה לאפס . כלומר , הפרט אדיש לבחירה אם...
To the book