לסיום: בשבח העמימות

לכל השיטות שהצגתי בפרק זה יסוד תיאורטי משותף : כולן מתייחסות אל זיכרון הילדות כאל מטפורה לסגנון החיים , גם אם לא באופן מפורש ; כולן מנסות לפענח את הקשר בין הסמל - הזיכרון עצמו - לבין מה שהוא מייצג - סגנון החיים . לסיום הפרק אשאל : האם אנו מעוניינים בפענוח חד - משמעי של הקשר המטפורי הזה בין הזיכרון לסגנון החיים ? הנטייה הטבעית היא לשאוף למרב הבהירות , הדיוק והסופיות בפענוח חידת הזיכרון המוקדם ; ואכן , בפרק זה ראינו , שארגז הכלים המכוון למטרה זו גדוש בשיטות פעולה מגוונות . אבל - אליה וקוץ בה ; ככל שנגיע להגדרה מפורשת ומדויקת יותר של תוכן נפשי , כך נסתכן יותר בכך שבבחירה המטפורית שלנו נוותר על מרחביה הפתוחים של המטפורה . בהקשר הטיפולי זה עלול להיות מסוכן : אם לא נותיר מקום למשהו בלתי - מובן וגם למידה של ספק , אנו עלולים למצוא את עצמנו מוסרים למטופלינו פסקי דין , ולא פרשנויות , וגם מספקים להם ' סיבות ' להצדקת הבחירות שהיו רוצים להשאיר מאחוריהם ( " אני חייבת לשמור על איפוק בכל מחיר ; כזאת אני ! " ) . בלשון אדלריאנית פירוש הדבר , שכדי לא לחטוא לייחודיות של החוויה האנושית ולמורכבותה , נצטרך ל...  To the book