הערכה וכבוד ללא תנאי

נתבונן עתה ב " טעות הבסיסית " שביסוד איבוד האומץ מנקודת מבט תרבותית . כפי שראינו , דרייקורס מציין , שהנטייה התרבותית הרווחת היא להעלות על נס " ערכים נפסדים " , כמו הישגים אישיים יוצאי דופן , זכייה במקום הראשון , פרסי הצטיינות יתרה וכיוצ " ב . הוא מתאר את תג המחיר הכבד , שהאמונה בערכים מעין אלה , המבוססים על חשיבה אנכית , נושאת עמה . הישג יוצא דופן , המלווה בחשיבה אנכית , מעורר במוקדם או במאוחר את החרדה , שההצלחה זמנית בלבד ( " אני חייבת להישמר , שרעות לא תעקוף אותי בסיבוב ! היא נושפת בעורפי , ואני צריכה לעשות הכול כדי שלא תתפוס את מקומי ! אחרת - הלך עליי ! " ) , ואולי אף את הספק בעצם ההצלחה ( " מה אם אני לא באמת כזאת אלופה , כמו שאחרים חושבים ? " . ( על כן , דברי שבח התומכים בערכים אלה ( " את מלכה ! איזה אלופה ! אין עלייך בעולם ! אין דברים כאלה ! " ) יכולים לא רק לא לעודד , אלא אף לייאש . כדי לעודד אדם יש ללכת בדרך אחרת : יש להעניק לו יחס מעריך ומכבד שאינו קשור להישג דווקא . יתר על כן : יש לשכנע אותו שאין לו צורך להיות " אלוף" או " תותח " , כדי לזכות בהערכה או בכבוד , כלומר - שהוא זכאי...  To the book