פתח דבר / לאה קוזמינסקי

עד תחילת המאה ה - 21 התמקד השיח על אנשים עם ליקויים במוגבלויות ובקשיים , בחולי ובכאב , באבחנה המבדלת , בפסיכופתולוגיה ובדרכי הטיפול הדיפרנציאליות . מחקר רב עסק בשורשי המוגבלויות : למדנו על גנטיקה ועל ליקויי למידה , זיהינו מצבים סביבתיים המגבירים קשיים לימודיים , וגם צפינו בפרוגנוזה השלילית של מבוגרים עם ליקויי למידה לתפקוד מרבי בתחומי חיים שונים – לימודים , עבודה , חברה וזוגיות . הגישה התמקדה בזיהוי הליקוי ובניסיונות לתקן אותו , ולא בהישענות על הכוחות של הפרט ועל רשת התמיכה שהוא יוצר סביבו . אמנם בעלי שאר הרוח שבינינו עסקו נוסף על תיקון הליקויים בטיפוח יכולות , אך באופן כללי על סדר היום היו מקורות הליקוי וביטוייו . במאה הקודמת כמעט שלא פורסמו מחקרים שבחנו את התפקיד של רגשות חיוביים או של כוחות ותקוות בתהליכי אבחון של לומדים עם ליקויי למידה והטיפול בהם . העיסוק המדעי בחוויות חיוביות , בכוחות , בהצלחות , בתכונות אישיות חיוביות ובתהליכים המקדמים התפתחות וצמיחה של אנשים , של קבוצות ושל מסגרות לא הונח על סדר היום . בשנת 1965 החל הפסיכולוג מרטין סליגמן לבסס את המושג חוסר אונים נרכש ( . ( lea...  To the book