פרק חמישי: הד רחוק מקול אמהּ היה עדיין מחלחל בה על עקבות האם האבודה

בעלה . הארגז הוא שריד ממשי של הווייתה הקודמת , הוויה נושנה , נשכחת ומחוקה כביכול , ובתקופת נישואיה היא מתנחמת בו כבלית ברירה . חיה - פרומה מחזיקה בבית , אם כך , חפץ זר , חפץ שזרותו מתמדת , ושאינו עולה בקנה אחד עם הפנים הביתי . הבאת ארגזה של האשה אל הבית אמור היה לסמן את יסוד הביתיות שלה , את רצף חייה במעבר מבית לבית , ואת הקו החלק הנמתח בין זהותה כבעלת הארגז לפני נישואיה לבין זהותה כבעלתו לאחריהם . אולם משלא נמצא " מקום מתאים" לארגז הזה , ואף על פי כן הוא נותר בבית , הוא מהווה כאמור מוקד של אי -שקט ושל זרות מטרידה , שלא יאפשרו לאשה למצות ולחוות את תחושת הביתיות . הארגז הוא אובייקט שהיה מוכר במקום אחר ובתקופה אחרת , ושהפך לזר ולמטריד בבית הזה . הוא אינו עולה יפה עם כלי הבית , וכבר מסתמן שהוא ואף בעלתו צריכים לבית אחר בו תימחק זרותם והם ישובו להיות מוכרים ואהובים . לאורך הסיפור אין גילוי של תכולתו של הארגז הזה , ואין לנו אלא לשער שיש בו מה שאשה , גם אם ענייה היא , צוברת בימי נעוריה לקראת נישואיה : כלי לבן וכלי מיטה ובגדים , מן הסתם , ואולי חפץ מחפציהן הטיפוסיים של נשים עניות . סמוך לנישו...  To the book