כינון העתיד על ידי החינוך

הדיון בקטגוריית הזמן הוא בעל חשיבות מרכזית במשנתו של לוינס , מעבר לעיון בשאלה החינוכית המעסיקה אותנו . ניתן לראותו כפילוסוף הממשיך לחקור את הזמן והזמניות בעקבות אדמונד הוסרל ומרטין היידגר ולא פחות מכך , על פי עדותו , כמעמיק בפילוסופיה של הנרי ברגסון . משמעותו הפנומנולוגית של הזמן כבר נדונה אצל לוינס בספרו הזמן והאחר משנת , 1947 אך ממשיכה להעסיק אותו בהקשרים רבים בכל עבודתו הפילוסופית . ההתבוננות הפנומנולוגית מביאה את לוינס לחשוב על הזמן דרך התייחסות התודעה כלפיו , ולא כווקטור מופשט או כקטגוריה עצמאית , בדומה ל ' מרחב ' שאנו נעים בתוכו . לוינס אינו מסתפק באפשרויות העולות מן הפילוסופיה ומושג האינטואיציה של ברגסון ( לוינס , אתיקה והאינסופי , עמ ' , ( 39 ואף לא במשמעות הזמן ויחסו אל ההוויה ( ההיות ) כפי שעולה ממחקריו הפנומנולוגיים של היידגר . הוא גורס כי את המשמעות הדינמית של הזמן אין אדם יכול להפיק מתוך עצמו , אלא רק מתוך יחסו אל האדם האחר . התודעה הסגורה בתוך עצמה אינה מכירה את הזמן אלא כהווה , אשר בו העבר הוא חלק מן ההווה , והעתיד אינו אלא ההתמשכות של ההווה לקראת העתיד . אדם יכול לפגוש ...  To the book