שימור שם המת באמצעות צאצאים לעתים קרובות מוצאים קרובי משפחתו של המת נחמה ומזור לכאבם בפעולות שנועדו להנציח את יקירם . דרך המלך לשימור שמו וזכרו של המת - בחברות קדומות ובמידה רבה גם בחברות מודרניות - היא באמצעות צאצאיו . בחברה המקראית הפטריארכלית תפקיד זה היה בעיקרו נחלת הצאצאים הזכרים . הם שהבטיחו ששמו של המת ייזכר ( יש ' מח , יט ; רות ד , י ) . לעומת זאת , מי שלא נותר לו זרע - הרי שמו נכרת ואבד ( יש ' יד , כב ) . משום כך טענה האישה החכמה מתקוע , שהתחזתה לאלמנה , כי אם יומת בנה שרצח את אחיו , יפגע הדבר קשות לא רק בה אלא גם באישה המת : " והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו ונמ ִ תהו בנפש אחיו אשר הרג ונשמידה גם את היורש וכ ִ בו את גחלתי אשר נשארה לבלתי שום ( קרי : שים ) לאישי שם ושארית על פני האדמה " ( שמ " ב יד , ז ) . אולם במקרים שבהם לא היו למת צאצאים זכרים , נדרשו פתרונות יצירתיים לשימור שמו , כגון העברת נחלת המת לבנותיו . במקרה שגם בנות לא היו לו , נעשה ניסיון ליצור לו צאצא בכך שאחיו ייבם את אלמנתו . בשני הפתרונות המשפטיים הללו של החוק המקראי יעסקו שני תתי הסעיפים לה...
To the book