כאשר עמדה רחל למות בעקבות לידת בנה בנימין ( בניגוד אירוני לדרישתה מיעקב : " הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי " - בר ' ל , א ) , היא נתנה ביטוי לצערה בשם שהעניקה לבן שנולד לה - " בן אוני " , שמשמעו , כאמור לעיל , בן צערי ואבלי . גם בת יפתח , שהומתה בבתוליה , התאבלה ( בלוויית רעותיה ) על עצמה , בהרים , משך חודשיים ( שופ ' יא , לז – לח ) . לעומת שני האזכורים המקראיים הקצרים הללו של אבל אדם על עצמו , בלוח השביעי בעלילות גלגמש יש ייצוג מפותח הרבה יותר לאבל עצמי , בתיאורו של אנכידו , שביכה את מותו הצפוי : " אנכ ִ דו שכב ( חולה ) לפני גלגמש , / ירדו עיניו פלגי דמעות : / ' אח , אח אהוב , למה יקחוני מעם אחי למרחקים ? ' / ויוסף עוד לדבר ( אליו ) : / ' עם רפאים אשב , בשערי רפאים [ אב ֹ א ] , / ואת אחי אהובי [ לא אראה ] בעיני עד עולם ! '" אבל עצמי מצוי גם באלגיה האשורית למה זה תיסחפי כספינה . אולם בניגוד לביטויי הצער של רחל , של בת יפתח ושל אנכידו , שהושמעו לפני מותם , ביצירה זו הקול הדובר הוא קולה של אישה שמתה בלידתה , . 99 ראו שפרה וקליין , בימים הרחוקים , עמ ' , 291 – 290 שורות . 30 – 10 על כך העיר...
To the book