שרפת גופות לא הייתה זרה בארצות המזרח הקדום , למן האלף השלישי לפסה " נ , ואף בתקופת הברזל . כך נהגו בני בית המלוכה החתי וכן הפניקים . אולם מהמקרא ומהממצאים הארכיאולוגיים עולה ששרפת גופות לא נהגה בישראל המקראית . מיתוס הגירוש מגן עדן והעונש שהטיל ה ' על אדם בעקבות חטא האכילה מפרי עץ הדעת מציג את המוות ואת הקבורה באדמה כטבעיים לאדם , שנוצר מהאדמה : "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה ל ֻ קחת . כי עפר אתה ואל עפר תשוב " ( בר ' ג , יט ) . החוק המקראי הטיל עונש מוות בשרפה על עוון חמור : בת כהן שזנתה ( וי ' כא , ט , וראו גם בר ' לח , כד ) . עמוס תיאר בזעזוע את המעשה הנפשע של שרפת עצמות מלך אדום בידי מלך מואב ( עמ ' ב , א ) . לפי המשנה , " כל מיתה שיש בה שרפה יש בה ע " ז" ( משנה , עבודה זרה א ג ) . לאור כל זאת העדות המקראית על הדרך שבה נהגו אנשי יבש גלעד בגופות שאול ובניו היא יוצאת דופן : " ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוי ַ ת שאול ואת ג ְ ו ִ י ֹ ת בניו מחומת בית ש ׁ ן ויב ֹ או יבשה וישרפו א ֹ תם שם . ויקחו את עצמ ֹ תיה ֶ ם ויקברו תחת האשל ביבשה " ( שמ " א לא , יב – יג )...
To the book