מבוא

באחד משיריה של לאה גולדברג באוסף השירים שארית החיים , שנערך ופורסם לאחר מותה , כתבה המשוררת : " ראה איך נמהל / מו ֶ ת בסיר , איש האלהים . / מו ֶ ת " . ואכן , המוות נמהל בסיר של כל אחד ואחת מאתנו , אף אם אנו מנסים להדחיק אותו , ולעתים קרובות עושים זאת בהצלחה רבה . כבר בהיותו ילד , נחשף האדם למוות בסביבתו : הוא משתומם לנוכח מותה של ציפור , מתאבל על חיית מחמד אהובה , או נאלץ לחוות פרדה כואבת מסבו או מסבתו . אז הוא מתחיל להפנים כי כל יצור חי סופו למות , וכי חוקיות זו של הטבע לא תפסח גם על הוריו ועליו . הכרח הפרדה מאנשים אהובים שהלכו לעולמם הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה של הקיום האנושי , ואפשר לחמוק ממנו רק במקרים של טרגדיה אישית וערעור סדרו של עולם , כאשר אדם הולך לעולמו צעיר דיו , קודם שחווה אבדנים של בני משפחה , חברים ואף חיות מחמד אהובות . משום כך המשפט השגור כל כך בפיהם של מנחמים ( שאישית , אני נמנעת מלהשתמש בו ) - " שלא תדעו עוד צער " - הוא משפט שאינו יכול להתקיים , אלא במחיר מותו של המנוחם שהאיחול מושמע באוזניו , לפני מותם של כל יקיריו . צער האבדן הוא המחיר שאנו משלמים על קשרי האהבה והחי...  To the book