מסורת זו העמידה שרשרת של אגדות ייסוד באיטליה ובאשכנז , ובה כמו שראינו השתמש עגנון בסיפורו ׳שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו׳ . עגנון הכיר אפוא את שתי המסורות האלה ואת הטלאולוגיה השונה שלהן , והבחין בהבדל שבין הטופס של סיפור ייסוד קהילת גלות , שבעומקו מונח הטלוס המחייב של עלייה לארץ ישראל – כמו בסיפורים על מגנצא ועל בוטשאטש , ובין הטופס של סיפור ייסוד קהילת גלות שבבסיסו מונח המתח התחרותי בין ערכים למדניים מנוגדים בקהילות גלות שכנות כבסיפור ׳שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו׳ . שתי המסורות עמדו לפניו כתפריט מוכן של שתי פרדיגמות מטא היסטוריות הממדלות את כלל עבודותיו על תמה זו . הבררה הפרדיגמטית הספרותית הזו כשהיא לעצמה היא צורה של נקיטת עמדה מצדו בנוגע לאירוע הכרוניקאי שעליו הוא בא לספר . טבעה המשובש של בוטשאטש , הנרמז בשם הספרותי ׳שבוש׳ שהעניק לה עגנון , מצטייר כבר בערפלי ראשיתה הארכיטיפלית , מן הקלקול שאירע בהליכתם הפלאית של מייסדיה לארץ ישראל , ובמה שאירע בעת ההליכה הזו , ולא בסוציולוגיה הקהילתית המאוחרת ההיסטורית שלה . המחשבה הזו על ראשיתה של בוטשאטש נעוצה כאמור בזיקה הספרותית אל טיפוס אגדת הר...
To the book