סיפורו של ש״י עגנון ׳שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו׳ שייך , כביכול , למסורת תמטית של סיפורי ׳בין שני הרים׳ ( י״ל פרץ ) ו׳בעלי תריסין׳ ( ח׳ הזז ) , שאנו מכירים כסוגה של סיפורי פלוגתה שהספרות העברית נתנה להם לעתים ביטוי רומנטי ולעתים ביטוי משכילי פרודי , מרגע שתפסה את עצמה כחלק ממפעל התיעוד של ההיסטוריה הקהילתית שבתוכה היא נכתבת . ואולם דווקא שייכות סוגתית זו מעוררת טרדה עמוקה אצל הקורא , שחש מיד כי אותה תקלה שנתעוררה בין שני חובשי ספסלי בית המדרש , משה פנחס העני והמכוער שהגיע זה כבר אל עירו של המספר ור׳ שלמה הצעיר , שייחוסו מגיע לשל״ה הקדוש , ושמו מכוון לעורר היטל פרוטוטיפי לאריסטוקרטיות החכמתית של המלך המקראי , אינה מצדיקה קרע דרמטי כל כך כפי שנתגלע בין השניים . הסוגיה ההלכתית העומדת בבסיס הקונפליקט שהתגלע ביניהם – השאלה האם היה מותר לסתום פרצה בגומחת החלון בבית המדרש ובכך למעט את חללה של קדושת בית המדרש – אינה סוגיה מסדר גודל עקרוני כסוגיות הקשורות לאיסורים של ׳ייהרג ובל יעבור׳ או אפילו הרבה פחות מכך – מה גם ששני אלה לא היו חלוקים על כך שמעשה סתימת הגומחה בבית מדרשם היה שגוי . ובכל זאת ...
To the book