דיונים ערים ביחס לשימוש בסגולות רפואיות המשיכו להתעורר גם לאחר פולמוסם הגדול של הרמב " ם והרשב " א במאה ה , 13 וברור כי הרקע לכך הוא העובדה שרפואה מאגית תפסה חלק ממשי בתעשיית הריפוי הימיביניימית . בספרות השו " ת מצוי חומר רב ומעורר עניין העוסק ביחסם של חכמי ההלכה לרפואות סגוליות . חלקם של הדיונים בסוגיה היה במסגרת שאלות פרקטיות שהופנו לפוסקים , ואחרים במסגרת דיון תאורטי על תרופות אירציונליות שהזכירו חז " ל . מבחינה היסטורית מחקרנו מלמד כי בפועל גברה השקפת הרשב " א והתומכים בגישתו . רבים מחכמי ישראל התירו שימוש בסגולות , ואף במקרים של הפרה של עקרונות הלכה . אחדים מהפוסקים התירו שימוש בסגולות הסותרות חוקי הלכה רק במקרים שנשקפת סכנה לחיי החולה . דוגמאות לכך הן היתרו של רבי ניסים מזרחי ( ירושלים , מאה 18 ) להאכיל משוגע בנבלת תרנגול ; היתרו של החיד " א לכתוב קמע בשבת עבור נערה ששתתה רעל ; היתרם של רבי משה סופר ( גרמניה , מאה ( 19 ורבי שלמה קלוגר ( המהרש " ק , פולין 1869 – 1 › 85 ) לטפל בכוהן אפילפטי על ידי מגע עם מת . על " נצחונה " של השיטה המקלה אפשר ללמוד גם מספרות הסגולות הענפה שהתפתחה ...
To the book