נוזלי־גוף והפרשות

במציאות הרפואית הקדומה נודעה לנוזלי גוף ולהפרשותיו משמעות תרפויטית ומאגית חזקה ביותר . את ההפרשות מגוף האדם שנידונו בספרות ההלכה ניתן לסווג לשתי קבוצות : הפרשות מאוסות שמקורן בחומרי פסולת של הגוף והפרשות ונוזלים הניתנים למאכל . באשר לרקע התרבותי של השימוש בחומרים מתועבים סבורה האנתרופולוגית הנודעת מ ' דוגלאס ( , ( M . Douglas כי ניצול חומרים הנחשבים ברגיל כזיהום וכטומאה מתקשר באופן סמלי למצב החריג והבלתי מאוזן שבו שרוי החולה . במוקד הדיון על השימוש בחומרים אלה עמדו שני היבטים הלכתיים מרכזיים : א . האם נחשב האדם ליצור כשר למאכל , או שמא יש לראות בו יצור שאינו כשר , כך שיש להחיל לגבי מוצריו והפרשותיו את הכלל שנטבע במשנה " כל היוצא מטמא – טמא" ( משנה , בכורות א , ב ) . ב . חלקם של נוזלי הגוף וההפרשות נחשבים למאוסים ואסורים באכילה משום ' שיקוץ הנפש ' ( איסור " בל תשקצו " ) והשפעתם השלילית על נפש האדם . מבחינה פסיכולוגית ומבחינה סמיוטית מופיע הדם כסמל בתרבויות שונות . בחברות רבות נפוצו מיתוסים ואמונות עממיות המייחסים לדם שורה של סגולות מטאפיזיות מיסטיות , כגון הכנעת שדים ורוחות , הפריית הא...  To the book