הקרבה סמלית וקרבן ממשי

מכל האמור לעיל שבה ועולה השאלה שבה פתחנו על הפן הדומיננטי בדמותו של האל המקראי . מצד אחד , ניתן להבליט בו את מה שנראה כתביעת בעלות נוקשה על בנו בכורו של האדם , את דרישתו הקנאית שהלה יוקדש יוקרב לו בדרך זו או אחרת . על כך נהוג להשיב כי ייחודו של אלוהי ישראל אינו בדרישה זו – שאומצה כנורמה בכל העולם העתיק – אלא דווקא במהפכה הקופרניקאית שמחוללת הקריאה ׳אל תשלח ידך אל הנער׳ . לתפיסה קלסית זו יש סימוכים רבים , בראש ובראשונה ביקורת הנביאים נגד קרבנות אדם . עם זאת , ניתן לטעון ( כפי שעושים בין השאר ג׳ון לוונסון ויהודה ליבס ) כי המפנה המסתמן במקרא אינו מבטא שינוי כה רדיקלי , כאשר הדרישה הארכאית להקרבת הבן מוסיפה כל הזמן להתקיים , גם אם כעדותו של סיפור העקדה אין היא באה בהכרח לידי מימוש . סדרת הנימוקים שניתן לגייס לחיזוק טענה זו מרשימה בהחלט . ואולם , אין בה כדי לסתור את מה שהתברר לנו מתחילת הפרק , דהיינו קיומה של תבנית רחבת היקף שכל יעדה לסלק את האיום שהאל הקנא מטיל על האדם , כאילו רצונו האמתי לא היה לכפות את אופציית ההקרבה אלא לגונן מפניה על ידי העדפת התחליף על פני הקרבן הממשי . בהנחה שזו אכן ...  To the book