בית שאול ובית שמאי

לסיכום ניתן לומר שדמותו של שאול מתגלה כאמביוולנטית מיסודה : דמות ללא דופי המייצגת דרישה אידאלית לטוהר , אך בו בזמן דמות כושלת הצפויה להיעלם מן העולם . אמביוולנטיות זו צצה כבר בנרטיב המקראי , אלא ששם אין היא ממוקדת בשאול עצמו אלא יותר ביחסים הטעונים בינו לבין דוד . גם כשדוד נרדף על ידי שאול הוא ממשיך לחוש כלפיו קרבה עזה , נמנע ככל האפשר מלפגוע בו , ולבסוף , כשידו על העליונה , מתאבל עמוקות על מותו . ידועה לנו התבנית הפסיכואנליטית העשויה לשפוך אור על מערכת יחסים מעין זו . דווקא אחרי היעלמות האב – עקב תחושת האשם המשתלטת בדיעבד על הבן – מתחיל תהליך של אידאליזציה שדרכו מוחזרת לאב המת המרות שנשללה ממנו בעודו חי . האם יש בתבנית זו כדי להסביר את הדימוי החז״לי של בית שאול , ומעבר לו את ההיקש המשמש לנו כחוט מנחה בין בית שאול ובית שמאי ? השאלה מתבקשת לאור התנהגותו החריגה של ר׳ יהושע , מראשי המחנה ההללי , אחרי היעלמותם של בית שמאי או של נציגם המובהק , ר׳ אליעזר . בהתאם לדגם הפרוידיאני , דומה שהתנהגות זו , הנגזרת לא מעט מרגשות אשם , חותרת לרהביליטציה של המת , כעין תיקון לעוול שנעשה לו בחייו . למהפך ...  To the book