החרוב ואורך הזמן

אם נחזור כעת לחוני , נבין מדוע סיפור תרדמתו מסתיים ( לפי הבבלי ) באופן טרגי . הניגוד בולט בין הזקן הנוטע את החרוב לדורות הבאים לבין חוני הנמלט למדיום הבלתי אמצעי של החלום . בעוד שהזקן טורח בממד הקונקרטי של הזמן , חוני מושלך כאילו מעבר לגבולות הזמן . עבור הזקן , רק העמידה ברצף הדורות – תוך גילוי אורך הרוח המתבקש מאריכות הזמן – עשויה להוביל אל הפרי כאל המימוש המיוחל . עבור חוני , לעומת זאת , דומה כי המימוש כבר בהישג יד . אין לו להמתין לבן בנו , שהרי , עם מחיקת הזמן , נמחק גם ההבדל בינו לבין בן בנו ( ׳אותו חוני המעגל , בן בנו של חוני המעגל היה׳ ; ׳אמרו לו : בנו איננו , בן בנו ישנו׳ ) . לכן נאמר שהוא חווה את הגאולה כבחלום . בברחו אל החלום הוא נגאל מיד , ללא תיווך הדורות , בלי לעמוד בניסיון המתמשך של הגלות שרק בן בנו נועד לראות את קצו . מכאן שהחרוב מסמל בדיוק את מה שחוני הספון בתוך עצמו אינו שותף לו : החיבור אל האחר , כתנאי להתמודדות אמתית עם הזמן , ללא קיצורי דרך דמיוניים הנותנים כביכול ליחיד להגיע ישירות אל סוף התהליך . זרותו של חוני לחכמת החרוב או החיבור היא , אם כן , הסיבה לכישלונו . כך...  To the book