הדגם הקנאי

המעקב אחרי המוטיבים האנטי קנאיים בספרות חז״ל נתקל מיד בקושי מתודולוגי הנעוץ בריבוי פניו של המושג ׳קנאות׳ . מקורו אמנם ידוע לכול : הוא נגזר מן הרעיון המונותאיסטי והבלעדיות הנדרשת על ידי האל האחד , האוסר בתור אל קנא כל פנייה אל ישות אלוהית זרה . אך אם נרצה להעמיק בסוגיית הקנאות אין די בהגדרה כללית זו , ועלינו להתייחס באופן ספציפי ל׳זרמים׳ הקנאיים השונים שמולם מתגבש עולם החכמים . במבט ראשון קיימים ארבעה ׳זרמים׳ כאלה , מתוכם שניים שלגביהם האפיון הקנאי מפורש , ושניים אחרים שכיוונם הקנאי מתבטא בעיקר בגישתם המחמירה – הקפדה יתרה בקיום המצוות ונטייה לבדלנות . ראשית , יש למנות את נציגי הדגם הקנאי במקרא : פינחס המקנא לאל בשיטים , אליהו היוצא בהכרזה ׳קנא קנאתי לה׳ צבאות ... ׳ , ולפני כן , שמעון ולוי הנוקמים על ידי ההרג בשכם את עלבון אחותם דינה . בשלושת המקרים , החשש מן ההתקרבות לזר או לעבודה זרה ( סכנות שאין להפריד ביניהן ) הוא שעומד לנגד עיני הקנאי : הזנות עם בנות מואב וההיצמדות לבעל פעור אצל פינחס , עבודת הבעל אצל אליהו , והברית עם תושבי שכם , העלולה אף היא לפתוח פתח לעבודה זרה , כפי שמלמדת השוו...  To the book