מדיניות הריסת הבתים שימשה את צה " ל למן שנת 1967 ועד ההחלטה לחדול ממנה בשנת . 2005 ב , 2008 לאחר שלוש שנות הקפאה בלבד שבהן הצטמצם היקף הטרור , הוחלט לחזור ולנקוט אמצעי זה . מדיניות זו , אשר נחשבה לאמצעי הקיצוני ביותר מכל האמצעים שהפעיל צה " ל ככוח כובש , ספגה ביקורות רבות בשל פגיעתה הלא מידתית בקניין , בשל הענישה הקולקטיבית שהיא טומנת בחובה , בשל היעדר שיקולי תועלת ראויים המצדיקים אותה ועוד . הביקורת על המדיניות נעה בין השדה המשפטי לשדה המוסרי , אך לאורך השנים התבצרו מקבלי ההחלטות בצה " ל בעמדתם ששיקול ההרתעה מצדיק את הפגיעות מן המדיניות הזאת , ובתי המשפט גיבו במרבית המקרים את עמדת המדינה . כפי שהראינו לעיל , גם בעתירה העקרונית נגד מדיניות הריסת הבתים צידד בית המשפט העליון בעמדת המדינה . עם זאת תמיכה זו נשענה על יסודות מוטעים , כיוון שהמחקר המרכזי שעליו התבססו השופט סולברג והשופטת חיות היה מוגבל וקבע כי יעילותה של מדיניות הריסת הבתים הוכחה רק לתקופה קצרת טווח ובמרחב גאוגרפי מוגבל . יתר על כן , המחקר שעליו הסתמכו שופטי בית המשפט העליון הבהיר כי לא מומלץ לנקוט הריסת בתים כמדיניות ארוכת ...
To the book