על מקורות זכות הקניין בהלכה

כלפי סביבתו — ביטוי של ברכה מן השמים ובסיס לחיים הנורמטיביים עלי אדמות . במאמר זה אבקש לבאר אידיאל יהודי זה , באמצעות שלושה טיעונים : ( א ) בניגוד לתפיסה הנוצרית הקלסית , השוללת את העושר וסבורה כי מקומו הראוי של האדם בעולם מחייב אותו לנהוג ביטול עצמי ולמשוך את ידיו משליטה בעולם , הפירוש היהודי לאידיאל האנושי , המיוצג במונח " צלם אלוהים " , חותר למימוש היסוד האלוהי שבאדם : בדומה לאל , בורא העולם והאחראי לו , מוטל על האדם לשלוט וליצור כחלק בלתי נפרד מן האחריות המוטלת עליו ; ( ב ) גישה זו משתקפת במקורות בערך הרב המיוחס לזכות הקניין ולהתעשרות הפרט , כביטויים לאחריות האישית של האדם שנברא בצלם ; ( ג ) הדאגה לנזקקים נובעת אף היא מאותה תחושת אחריות , שהביטוי האידיאלי שלה הוא המעשה הוולונטרי של נתינת צדקה , שבעשייתו מוותר האדם על חלק מפירות עמלו מתוך דאגה לזולתו . אם כן , מצוות הצדקה במובנה המקורי אינה פוגעת כהוא זה בזכות הקניין בתור זכות משפטית , אלא מבטאת את חובתו המוסרית של הפרט כאדם אחראי : אדם מבוסס ואמיד , העושה ופועל ביושר לפרנסת משפחתו ולרווחתה מחד גיסא , ותורם מזמנו ומכספו מתוך מחויבות...  To the book