פרק רביעי ״תורה היכן היא?״ – גבולותיו הנזילים של הטקסט המתפרש

ככל שגדל מצאי היצירות הספרותיות , עומדים הסופרים לא בפני מיצוי האפשרויות , כפי שטענו כמה מבקרים , אלא בפני האפשרות לומר דברים רבים יותר . ) רוברט אורי אלטר ( א הניתוח שהוצע בפרקים הקודמים התמקד בסיפורים בודדים , שנקראו שוב ושוב עד שנמצא בהם יותר מקול אחד ויחיד . הם לא נקראו כך , כמובן , רק על מנת לחשוף את הקולות כשהם לעצמם , אלא בעיקר על מנת לשרטט בקווים עדינים ככל שניתן את יחסי הגומלין ביניהם , באופן שאינו מבטל קול אחד מפני רעהו , אלא מעניק לו נוכחות ניכרת . כיצד עושים זאת ? כיצד רואים את הקולות ? הפרוייקט המגולם בפרקים הללו הרי אינו מתקיים בחלל הריק ; הוא נטוע היטב בקרקע האינטלקטואלית , התרבותית ואולי גם הדתית של הזמן והמקום . רבים , יש לשער , עשויים למצוא טעם בחיפוש גוונים וצבעים שימירו אחדות בריבוי . אך דווקא משום שהמהלך עשוי להיראות טבעי , ואפילו מעורר הזדהות , ראוי לחזור ולשאול מהם המנגנונים שמאפשרים אותו ; במילים אחרות : כיצד נעשה פתאום הטקסט האחד ל׳נשא׳ של טקסטים רבים , כביכול ? כיצד נרקמת בקול העורך המספר גלריה רחבה של קולות שונים , הבוקעים לעתים את גבולות הייצוג האמנותי ומותי...  To the book