|
|
השתתפתי בכ [ ו ] ל , אך קצת בבוז וקצת בקנאה הבטתי על הנאספים היכולים עתה לחיות במנוחה אחרי ששוט המלחמה לא עבר עליהם . ובעוד אני יושב כה ומשת ומשחק בקלפים וכו׳ – הרהרתי לעצמי : הנה אנ [ ו ] כי יושב פה בח [ ו ] ם עם פנים שוחקות , כביכול , – ושם הרחק יושבים הורי [ י ] וב״ב [ ובני ביתי ] היקרים [ , ] עיניהם דומעות ולבם כואב לבניהם שאבדו ולא ידעו אנה באו – מעין צביטה נעלמה צבטה את לבבי בחזקה , מעין כעס טמיר נתמאלאתי על עצמי על שהנני מראה את עצמי כעלז , על שהנני נהנה מענג השעה ולו גם כלפי חוץ , לו גם כביכול ... רגש ממין זה מ [ י ] לא את לבבי הנדכא . יום ירדוף יום , שבוע אחר שבוע , והסער הנורא עדיין מתחולל , עדיין נוהם וגועש בלי הרף , ויושבים להם כל רבבות הא [ ו ] מללים , ומצטמצם כל אחד בפ [ י ] נתו ומחכה ומצפה , צועק לבו ישו [ ו ] ע מרה וי [ י ] קרע לגזרים , עיניו הכלות נשואות לכל צד ומצפות : מתי יבא הסוף ? ... והסוף לא יב [ ו ] א , הקץ רחוק רחוק , הוי רבש״ע [ ריבונו של עולם ] – מתי י [ י ] ראה כבר לעיני [ י ] ם ? מתי כבר ירחמו הבריות העלובות ? ... * עודני יושב עודני יושב ומתכונן לרשום הלאה ...
To the book |
|
|