רצונו של המחוקק ופעולותיו של האדריכל

לבסוף , כשהמונאד > לוגיה הולכת ןנטענת בגרון תאולוגי , ונרמה כי בהדרגה חודרת לתוך ההצגה הדדוקטיבית המחמירה נימה נסערת יותר , הנדרשת לדימויים רבים יותר ער שהיא מסתיימת בכעין דרשה , מסיק לייבניץ כי המתארות כולן הן אזרחיות "בקרית האל " , כאופן המוסבר על ידי האנלוגיה הבאה : כפי שהמונאדה התודעה שולטת בתוגה , בקבוצת המונארוח המכוננות גוף , שליטה שמשמעותה תפיסה בהירה כך שולט האל במונאדות כולן בתפיסתו המבחינה המוחלטת , וכפי שניתן לייחס לרוח חוקיות של השתוקקות ותכליתיות , ולגוף חוקיות של סיכה ותנועה , שיש ביניהן התאמה : שיטה זו קובעת שהגופים פועלים כאילו ( אם נניח את הנמנע ) לא היי נקשרת במציאות כלל , והנפשות פועלות כאילו לא היו גופים במציאות כלל , ושניהם פועלים כאילו היו משפיעים זה על זה , כך ניתן להסביר את מה שנראה כ " ממלכת הטבע '' על ירי התאמה לי ' ממלכת החסדי / או כפי שמבטא זאת לייבביץ כשהיא אומר על בורא עולם 1 " האל כארדיכל משביע ככל את 3 רצונו של האל כמחוקק " . ' ומה שהוא מעשה האל המחוקק , למשל שכר ועונש , נראה בעולם האמפירי כנגזר מסיבתיות טבעית . לייבביץ מסיים את המונאדולוגיה בנימה דתית ...  To the book