פתח דבר

ראשיתו של מחקר זה היא בגימיק להבהיר תחושה עמומה , מטרידה . לפיה דבר מה מתארי מצרי בלב חוויית ה " אני " של בן המאה העשרים , כלומר כלב החוויה שלי בשלהי המודרניות . נדמה היה לי , אס כי לא באופן מאורגן תיתן לבנייה כטיעון , כי איכות מונאדית זו יש לה מעמד הנטוע בבסיסו של מה שהמאה העשרים מציעה כתרבות , ובאופן שהיא מדברת על עצמה בציביליזציה עירונית עכשווית . הלך הרוח של המודרניות של המאה האחרונה הרא מונאדי , בך נראה לי , אבל לא רק הלך הרוח , האופן שהשיח המודרניסטי מדובב את המהויות מבעד מה שנראה לאפיסטמה שלו " ממש י / ' איבד אח כוחו כתיאור מרחב של אובייקטים " אחרים " והוחדר י באנתרופומורפיות , כלומר באינטימיות של תורעה . בכמין מלנכוליה , כפי שמציע סארטר בהכחילה , או בכמץ עליצות , הפך האובייקט לפתע את עורו מהפנים החוצה , ומעתה הוא מביט בך , '' כל הדברים מלאי אלים " , אמר תאלם , הכיל מלא עיניים — אפשר לחרש — הממשי מאוכלס ב " מראות חיות " . אכל תורת המתארות של לייבנץ איננה רק החיק שממנו בוקעת המרנאדה האחת בממשות , כדימוי , כמטפורה אן כמיתוס . לדידו של גוטפריד וילהלס לייבניץ , באירופה שאחרי מלחמת ש...  To the book