|
|
בפתח מאמרך על היפה בשירת גרינברג מציג קורצווייל לפנינו שתי הנחות מטא תאורטיות שעליהן נסמכת שיטתו : ךארלי דווקא משום כך היפה אינו הרשות העליונה , הסמכות האחרונה . בעולמו הלירי של גדול משוררינו . זו כיצד ? דומבי שאת היחס המיוחד ליפה בשירי גריבברג נבין רק אם נשתחרר מהטעות הרגילה , כלומר , אם לא נדון בשירתו ולא נפרשה כאילו אנו עוסקים בשירה אירופית של המאה העשרים . שם יש לנו עניין בליריקה טהורה . במובן ; poesie pure n לכן מן הדין הוא שהערך האסתיטי כשלעצמו , » 1 ח ךז העשיה , מלאכת השיר — היא היא המטרה והעיקר הגדול , האמנות . השירה , הצורה היא כאן בחינת הצלת האדם . מפלטו האחרון ; הצורה . פולחן הצורח , מציעים את עצמם לשמש מקרר הישע האחרון , ויש — ולאו דווקא מתוך מניעים דתיים ספונטאניים , וודאי לא מחוך אמונה חמימה במיתוסים — שהשירה המודרנית מדובבת כלשון הארכיטיפים אוצרות של אמנות מלפני אלפי שנים . ברם גם ןיקה זו למיתי ולמעיינות הרליגיזיות משועבדת לפקודת הציווי האסתיטי , ומשום כך השימוש בדימויים סאקראליים ובמיטאפוריקה סאקראלית היא תוצאה של אסוציאציה לשונית , המופעלת במאמר השליטה האוטונומית ...
To the book |
|
|