חלק מהחולים , עם הבעיות הנפשיות , מגיע למומחים להתייעצות , בין המומחים הללו גם פסיכיאטרים . לא תמיד נאות החולה להיבדק במרפאה פסיכיאטרית , הסובלת עדיין מסטיגמה , מכיוון שהוא בטוח שהוא חולה גופני ואיננו " משוגע ” . גם הקשר בין הפסיכיאטרים לרופאי המשפחה , אינו משביע רצון ( אם כי אולי השתפר במקצת מאז תקופתו של בלינט בזכות המחשב והדואר האלקטרוני ) . בלינט טוען שרופא המשפחה יכול לארגן את הפרקטיקה שלו כך , שיהיה לו זמן לברר לעומק , במספר קטן של חולים נבחרים , את הרקע הפסיכו - סוציאלי ( ולקבל את תולדות החיים של החולה ) . בשל סביבת העבודה ( setting ) המיוחדת שבה עובד רופא המשפחה , ומשום ההיכרות הממושכת שלו עם החולה ומשפחתו , יש באפשרותו להגיע , לעתים , באמצעות הבדיקה הפסיכו - סוציאלית לחומר חשוב ביותר , שפסיכיאטר עלול לא להגיע אליו , מכיוון שהוא אינו מכיר היטב את החולה . בהקשר זה מלמד אותנו בלינט פרק במיומנויות האזנה והקשבה , כיצד לשאול שאלות פתוחות , כיצד להתחיל בבירור נפשי כזה ומתי להפסיק את ההתערבות . הוא מדגיש שוב ושוב , שחשוב לטפל בבעיות הנפשית - הגופניות של החולה , בטרם התארגנו למחלה " רש...
To the book