|
|
שני הפרקים הקודמים דנו בשני היבטים חשובים בהתערבויות פסיכותרפויטיות , " איך להתחיל " ו " מתי להפסיק " . אין ספק ששתי השאלות הרבה יותר חשובות ברפואה כללית , מאשר בפסיכיאטריה ( ובמקצועות אחרים ) . כאשר חולה מופנה למרפאה פסיכיאטרית ( למטרת טיפול נפשי ) , למעשה התחילה כבר ההתערבות לפני שהוא הגיע לפסיכיאטר . ההחלטה להתחיל נעשתה על ידי החולה עצמו או על ידי רופא המשפחה שלו . הפסיכיאטר מנסה בבדיקתו להתחבר לתהליך שהחולה פיתח , ועל ידי ראיון מובנה לברר מה היא האבחנה הפסיכיאטרית . את ההתחלה עשה רופא המשפחה , והיא הרבה יותר קשה , כי ההפרעה הפסיכיאטרית הייתה אז עדיין בתהליך של התהוות והיא עדיין לא התארגנה לתמונה קלינית ברורה . במצבים התחלתיים בלתי מובנים כאלה , הרבה יותר קשה " להתחיל " . כך שתפקידו של הפסיכיאטר יחסית יותר קל , כי הוא פוגש את " המחלה המאורגנת " , אחרי שנעשתה התחלה של התערבות ברפואה הכללית , והוא צריך להמשיך בה . לדרך בה נעשית ההתחלה יש השפעה משמעותית על ה " התארגנות " של מחלתו של החולה . בהיבט השני , " מתי להפסיק " , הרי המצב קל יותר עבור הפסיכיאטר . שם , בדרך כלל , זאת החלטה מקצועי...
To the book |
|
|