|
|
בפרק הקודם תוארו רופאים שהחליטו " להתחיל " , וההתפתחות הבלתי צפויה שחלה בעקבות כך . ההבדל העיקרי בגישה של הרופא לפני ההחלטה להתחיל , ובזמן ההתחלה , הוא שהרופא ויתר על שאלת שאלות ושינה את גישתו להקשבה . בלינט מדגיש שהקשבה במהלך ראיון ארוך מייצגת חלק גדל מפסיכותרפיה והיא חלק הכרחי וחשוב . כאן , בפרק זה , נשאלת השאלה , " מתי להפסיק " את ההתערבות הפסיכותרפויטית ? כמובן , ששאלה זאת קשורה לשאלה הקודמת , " איך להתחיל " . שאלה נוספת היא : " מתי להפסיק להתחיל , " או עד כמה רחוק ללכת במהלך הראיון הראשון או כל ראיון אחר , כלומר , מתי להפסיק ללחוץ , או לנסות להעמיק , כבר בתחילת ניסיון ההתערבות . קיימת גם השאלה : " מתי נאמר לעצמנו – מספיק להיום ? " שאלה שקשורה לזמן העומד לרשות הרופא , אבל גם אם כדאי לתת לחולה לנוח , ולהציע להמשיך בפעם הבאה . לפעמים מרגישים בזמן הראיון הראשון , שהחולה מלא לחצים אמוציונליים , ואפילו חרדות , ושהמשך השיחה קרוב לוודאי יגרום לשחרורם , ולכן צריך להאריך בה . על פי רוב , דבר זה נכון , אך לא תמיד . בלינט מדבר בהקשר זה על " חוש המידה " ( . ( sense of proportion חשוב לדעת " מת...
To the book |
|
|