מודיליאני ומילר קראו תיגר על התיאוריה הקלאסית של מדיניות חלוקת הדיבידנד . הם טענו , כי בהתקיים גילוי מלא של מדיניות ההשקעה של החברה , אין ליחס תשלום הדיבידנד ( payout ratio ) השפעה על ערך המניות . לשיטתם , זו שכינו " תיאוריית הציפור ביד " , ערך מניה תלוי במלואו בכוחם של נכסי החברה להניב רווחים . כוח זה אינו מושפע מדרך מימונן של הפעולות העסקיות – בין אם מרווחים צבורים או מהלוואות או מכסף שגויס בהנפקות חדשות . במילים אחרות , הדעה המסורתית , אשר מניחה מבנה הון קבוע וברירה בין תשלום דיבידנד לבין השקעה חוזרת , מבוססת על טעות , שכן ניתן לבצע את שתי הפעולות גם יחד באמצעות עיצוב מחודש של מבנה ההון בסיוע הלוואות או הנפקות חדשות . שמה של תיאוריה זו ניתן לה כדי להפריך את הטענה , כאילו משקיעים מעדיפים דיבידנד המשולם להם במזומן על כל רווח שהוא אשר מושקע לשם פיתוח החברה ; כלומר , שקל אחד ביד חשוף פחות לסיכון משקל שהושקע שוב בחברה . לשיטתם , רוב המשקיעים יחזרו וישקיעו את הדיבידנד שקיבלו באותה חברה או בחברה דומה לה . וכן , הסיכון בהשקעה מחודשת של הרווחים בחברה נובע מתזרים המזומנים שלה , אך לא מתשלומי ...
To the book