תיאוריית שימור ההון בנוסחה האמריקאי הופיעה לראשונה בפסיקה במאה ה – 91 בפסק הדין Wood v . ummerD . בעניין זה תבעו נושי בנק את בעלי מניותיו , בטענה שבעלי המניות קיבלו דיבידנד שלא כדין . השופט סטורי ( Story ) קבע , כי ההון העצמי של הבנק , כחברה שאחריות בעלי מניותיה מוגבלת , אמור לשמש קרן הון ( trust - fund ) ובטוחה לתשלום חובותיו . במהלך חייו של הבנק , ההון העצמי הוא רכושו היחידי , וניתן להשתמש בו כקרן לתשלום החובות רק בהתאם להוראות מסמך היסוד . בית המשפט קבע , כי מחזיקי איגרות החוב ונושים אחרים הם בעלי זכות קדימה כלפי ההון הנמצא בקרן זו , וזכותם של בעלי המניות לרווחים אמורה להתגבש רק לאחר תשלום כל החובות לנושים . אולם , מאחר שבעלי המניות נהנו מכל ההטבות של רווחי הבנק , הם אינם יכולים לשלוח ידם אל הקרן לפני שאחרון הנושים יקבל את כספו . זכותם של בעלי המניות אינה כלפי ההון , אלא כלפי היתרה שתיוותר לאחר תשלום התביעות . ניסוח זה של תיאוריית שימור ההון צומצם וסויג במשך השנים , עד אשר נזנח לחלוטין במודל האמריקאי המתוקן של חוק החברות . מאחר שחוקי החברות האמריקאיים הם מדינתיים , המודל שישמש לשם מ...
To the book