ט. לאחר הרמב"ם

ההשקפה שהאדם הוא מדיני בטבעו הייתה מקובלת על דעת כל המלומדים היהודים בתקופה שלאחר הרמב " ם , בימי הביניים המאוחרים ( במאות השלוש – עשרה - החמש – עשרה ) . אצל רבים מהם נמצא בעקבות רמב " ם את ההצהרה האריסטוטלית המובהקת : " כי האדם מדיני בטבע " . בנושא זה לא היו ביניהם חילוקי דעות משמעותיים . היו חילוקי דעות מסוימים בשאלת מידת האופי המדיני של בעלי – חיים למיניהם בהשוואה לאדם , ומתוך כך גם בשאלת ייחודו של האדם בתחום הזה , אך לא היו חילוקי דעות על עצם הנחת האופי המדיני של האדם , שהוא פועל יוצא של הצרכים שנוצרו לאחר החטא והגירוש מגן העדן . ראו למשל דוגמה מובהקת בדבריו של נסים גרונדי ( ר " ן ) בן המאה הארבע – עשרה , שפעל בקטלוניה , צפון ספרד : ידוע הוא , כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו , שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו , ויהיה כללו נשחת . וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני , עד שאמר החכם [ = ריה " ל ] " שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר " . וישראל צריכין זה כיתר האומות . ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסבה אחרת , והוא להעמיד חוקי התורה על תלם , ולהעניש [ ... ] . שימו לב לכך שר " ן הציג עמדה זו ...  To the book