לא כן תפילות הבקשה או התחינות הלאומיות . במזמורי ציבור אלה אין למצוא ביטוי לביטחון מוחלט בישועה . אפילו מקומות שיש בהם גילויי תקווה , מעיקרם אין הם אלא משאלות נקם ואיחולים שליליים לאויבים . גם מקומות שיש בהם הבטחה להודות לאל , כגון : עט , יג ( " ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדר ודר נספר תהלתך " ) או : פ , יט ( " תחינו ובשמך נקרא " ) . נקל לראות מעצם הניסוח שהבטחות אלו אינן אלא מרכיב קונוונציונלי : לא כמו בתפילות היחיד , כאן המתפללים אינם מתמסרים לסיטואציה של ההודיה כמי שחווים את הישועה ומתענגים עליה כאילו כבר נושעו בפועל . יוצאים מכלל זה מקומות שהיחיד משמש פה לציבור , כפי שנראה להלן . אך ככלל , התפיסה המתגלה בתפילות היחיד , שלפיה מחויב האל לחיים , ואין כל טעם במוות , אינה תקפה בתפילות הציבור . מסתבר כי מידותיו של האל הפועל בהיסטוריה מתגלות באורח שונה מאלה המתגלות בעולמו של הפרט ובשיג ושיח שהוא מקיים עם אלוהיו . טענתם של העותרים , המשדלים את האל שיפעל למענם , מבוססת בדרך כלל על אזכור העבר , לאמור , האל שמיגר את הרשע וכבר הושיע את עמו מידי אויביו , אין מה שימנע ממנו להחיש את הישו...
To the book