|
|
" מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר ? היגיד אמתך ? " ( ל , י ) . מקריאה זו , המסתיימת בשאלה רטורית כפולה , עולה כי לא זו בלבד שהדובר יודע בוודאות שהמת אינו יכול להודות לאל , אלא הוא יודע גם שהבצע , כלומר הרווח והתועלת הדרושים לאל , הם ההודיה והעדות על אמתו . בדברים אלה , שנעימת ההפצרה נשמעת מתוכם , יש גם מידה של התרסה : הדובר , המכריז על חוסר ההיגיון שבמותו , מכריז ממילא כי הצלתו ממוות אינה בהכרח מעשה של חסד חד › צדדי מצד האל . ראייה זו מקבלת משנה תוקף מכוח העובדה , שדברים אלה אינם נאמרים כאן בסיטואציה של תחינה ובמסגרת תפילת בקשה , כי אם דווקא בהקשר לדברי שבח והלל : " ארוממך ה ' כי דליתני ולא שמחת איבי לי . ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני " ( ל , ב › ג ) . הדברים נאמרים אפוא לאחר שכבר ניצל , וממילא מתברר שהטענה " מה בצע בדמי " אינה מושמעת כלל כשידול , כי אם כחלק משבחו של האל . כביכול , האל עצמו הכיר שאין בצע בדמו של המתפלל . יתר על כן , בהמשך מתברר כי אין מדובר במקרה של הצלה אישית , כי אם בתחושת הכלל שזוהי אכן תכונתו של האל , ומכאן הקריאה לציבור להכיר בכך : " זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדש...
To the book |
|
|