ערכן " , ומדד לאור הבחנה זו את ערכן של יצירות ספרות על פי מידת הקשר שנשמר בהן , למרות חילוניותן , עם גן עדן האבוד של עולם האמונה ) מטעם זה העלה על נס את יצירת עגנון ופסל את מרביתה של הספרות הישראלית ( . לכאורה , היה על מבקר חשוב זה למקד את תשומת לבו בקטעים האנגוגיים הנידונים כאן . הוא , שכל חושיו ומעייניו היו נתונים לגילויו של הפנומן הדתי המודחק ביצירות עגנון וביאליק , לא הבחין בהבלחות הצבעוניות כל כך של הפנומן הזה בסיפורי גנסין . כיצד אפשר להסביר את התעלמותו שלו מן האנגוגי בסיפורי גנסין ? התשובה על שאלה זו ניתנת בגוף ההערות המרוכזות במאמרים שייחד לסיפורים האלה . בלי להתעלם מן העניין שכמה מהן מעוררות ) אף שהתזה העיקרית שלו בדבר " משבר ההבעה הלשונית " כציר מרכזי בסיפורים האלה מוטעית . גנסין לא הוליך את הסיפורת הישראלית לאלם שעליו דיבר ביאליק בכמה משיריו המאוחרים או שבו דן הוגו פון הופמנסטאל . לא להמעטת הביטוי אלא לעודף של ביטוי שאף גנסין . הפיגורה המרכזית בלשונו הפיגורטיבית היתה ההיפרבולה . תיאור הפריודות הארוכות , המוזיקליות להפליא , של גנסין כמשפטים " מקוטעים , מפוררים " מופרך לגמרי (...
To the book