פרק רביעי: אנטיגונה כנגד אדיפוס

כשהייתי כבת שמונה , התמכרתי , עם שאר המדינה , לשירי הלהקות הצבאיות . מילות השירים התמקדו בדרך כלל במותם הטרגי בטרם עת של חיילים צעירים . בחתונה של דודתי , אירוע משמח לכל הדעות , שרתי עם אחי שני שירים : " אנחנו מאותו הכפר " ו " בלדה לחובש " , שיר שהערצתי במיוחד והאזנתי לו שוב ושוב : הם התקדמו לאט . הכל היה רָ גוע . מנגד הנהר ו גמא מ ַ שררש פתאום רָ עם ב רָ ק , אחד צעק : פצוע ! אני כבר בא — ענה לו החובש . עלינו על מוקש ! צעק אז הפצוע , אני כאן , לצד ךָ , ענה לו החובש . ב רָ ד של אש נת ךְ , ב רָ ד כבד , קטוע , מעבר לנהר , לגמא הרוחש . השאירו אותי כאן — ב קש אז הפצוע , עזב שטויות — ענה לו החובש . תציל את עצמ ךָ ! — ב קש אז הפצוע , אני נשאר את ךָ ! — ענה לו החובש . והם נותרו שניהם , והשדה פתוח . והם נותרו שניהם והם גלויים לאש . אנחנו אבודים — מלמל אז הפצוע , אחז בי טוב — ענה לו החובש . נפצעת גם אתה — מלמל אז הפצוע , עזב , זה לֹ א נו רָ א — ענה לו החובש . האש כבדה , כבדה . קשה , קשה לנוע . רַ ק לֹ א להתיאש , רַ ק לֹ א להתיאש , אזכ ׁ ר אות ךָ תמיד — נשבע אז הפצוע . רַ ק לֹ א לפול , מלמל אז הח...  To the book