המוות הוא התחנה האחרונה בחיי האדם וטקס הלוויה הוא האחרון בטקסי החיים . אשר על כן , היה הפרק על המוות והלוויה האחרון בפרקי מחקרי . אף על פי כן , במציאות חיי החלוצים קרוב לוודאי שהפרדה מן המת היתה דווקא צומת הדרכים הראשון שנדרש לו מענה טקסי , שכן המוות התכוף היה נחלת החברה הזו מראשיתה , עוד כשהיתה זו חברת רווקים ובטרם נישאו בה זוגות ונולדו בה ילדים . לצד חדוות היצירה ושמחת הבריאה ( שבכל הנוגע לתרבות החלוצית וזיקתה למסורת היהודית אינה בריאת יש מאין אלא יש מיש ) , נוכח המוות במלוא עוזו בלשונם הסימבולית , בחווייתם הרגשית ובמציאות חייהם הממשית של חלוצי העליות הראשונות לארץ ישראל , ועמו הצורך לתת לו מענה טקסי , צורך הכרוך בקונפליקט הנצחי שבין שימור מסורת לחידוש . מתוך ההתמודדות עם המוות התכוף נובעת גם נוכחותו האינטנסיבית בכתבי הסופרים בני הזמן . זאת בשל היות הספרות נושאת תפקידים רבי משמעות כמתעדת וכמשקפת של המציאות וככלי תראפויטי להתמודדות עם האובדן , ובשל היות הסופר מורה דרך ומנסח של אג ' נדות חברתיות , אם כשופרן של התפיסות המקובלות על ידי המנהיגות הלאומית , ואם כחותר תחתיהן . המוות , זה שאי...
To the book