אחד המנהגים הנזכרים בלווייתו של כצנלסון - שמקורם בלוויה היהודית המסורתית - הוא אמירתם של דברי הספד . ואולם , לא ניתן , כאמור , לחלץ מהלוויה הזאת מסקנה כוללת באשר למנהגי הקבורה בתקופה דנן , הן משום שמדובר בלוויה חריגה , של אדם שאינו מן השורה , מה שעשוי היה להשפיע על אופייה , והן בשל התרחשותה בשלהי התקופה שתחמנו 524 ביסטריצקי , ימים ולילות , תרפ " ו , ב ' , עמ ' תק " י . 525 שפירא אניטה , המוטיבים הדתיים , עמ ' . 265 526 שפירא אניטה , ברל , א ' , עמ ' . 11 - 10 בתחומי המחקר הזה , במחצית שנות הארבעים של המאה העשרים , ומכאן שספק אם יש בה כדי להעיד על מה שהתרחש בלוויות שנתקיימו עשרות שנים קודם לכן . התבוננות בלוויות מוקדמות יותר מעלה על פי רוב דווקא הימנעות מנשיאת דברי הספד . עתים הדבר מנומק , כמו בתיאור לוויתו של יוסף בוסל : “ על קברו לא נאמו . הרגש הנאמן , הצער האמתי , היה עמק יותר מדי בשביל שיבא מי וידלנו , בשביל שיעלהו על דל שפתים ... " , ועתים לא : על לוויתה של מרים גרינפלד , ששמה קץ לחייה בכנרת ב - , 1917 סיפרה חיה רוטברג : “ על פני הדרך למטה נשאו אנשים על שכמם את גופה של מרים . אל גב...
To the book