|
|
באביב 2006 כבר כינסנו את כל חפציו הקטנים של יואל ולא נותר עוד דבר שלא נאסף . שני קבצים של צילומי מכתבים , אחד מימי הצבא והאחר ממלחמת יום הכיפורים נכרכו יחד , והתמונות עם מעט קטעי הווידאו נבנו כמלאכת מחשבת לסרט אחד , קצר כל כך בשבילנו וארוך מדי לחברים ולבני המשפחה שהוזמנו לצפות בו ביום השנה הראשון . מעט החפצים האישיים נחו בשתי קופסאות צבעוניות ריקות , שפעם מילאו אותן חלקים רבים של פאזלים שהורכבו לתמונות שלמות . נוהג היה בביתנו שאת החלק האחרון היינו משאירים בחוץ ולא מרכיבים ; אותו שמרנו ליואל , שהיה מניחו לקול מצהלותינו . שנתיים אחרי שיואל נפטר כבר סוידו קירות הבית מחדש , והצלקות שהותיר בהם כיסא הגלגלים כוסו . אף אחת מתמונות הפאזל המרובות שמוסגרו במשך השנים , עדות לעבודה המאומצת ולשמחת ניצחון השלם על חלקיו , עדיין לא הוחזרה אל הקיר . השלמנו עם הידיעה כי אצלנו בבית שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה : התגעגענו לקולו של יואל , לרעש המים במקלחת לאחר יום העבודה , לסיר הקציצות הגדול שהיה מכין כאילו עדיין נשארנו בקיבוץ , ויותר מכול לאהבתו אלינו . לפעמים הייתי מרימה את ראשי לשמים ונושאת תפילה . ביקשת...
To the book |
|
|