בעוד המודל התרפויטי של העדות שיצר לאוב התבסס על ניסיונו המצטבר כמראיין וכפסיכואנליטיקאי ועל חוויותיו הפרטיות כניצול שואה וכעד , ספרו של לורנס לאנגר עדויות השואה : חורבות הזיכרון , שראה אור סמוך למועד פרסומו של ספרם המשותף של פלמן ולאוב , התבסס על ניסיונו הענף כצופה . עדויות השואה , פרשנות מקיפה ראשונה מסוגה של עדויות מצולמות מאוסף הארכיון בייל , נכתב על בסיס צפייה במאות עדויות והתעכב בעיקר על הצורך להתבונן בעדויות באופן המשוחרר מן הנוסחאות האתיות המושלות בעיצוב זיכרון השואה . העדות , לשיטתו של לאנגר , לא הייתה סצנה בעלת איכויות תרפויטיות , אלא טקסט מורכב שהפריך את היומרה לריפוי , שיקום והתחדשות בעקבות האסון . בשונה מלאוב , ששם את הדגש על ההיעשות הפעילה של המראיין לעד ועל תרומתה החיונית לתהליך שבסופו אמור היה הניצול ״לפרש לעצמו״ את זיכרונותיו , לאנגר התעכב על הכישורים המוסריים שהצפייה בעדויות המצולמות עשויה לטפח בזכות הגילויים שנחשפו בהן על הפסיביות הגמורה של הקורבן ועל צמצום מרחב הפעולה שלו . בעוד בעיני לאוב מעשה העדות חייב והניח תלות הדדית בין כישורי ההקשבה של המראיין לאיחוי הסובייקטי...
To the book