בהצעה לחשוב מחדש על העדות לא רק כעל טענת אמת אלא כעל הליך לטיפוח סובייקטיביות אני נסמכת על כתביו המאוחרים של מישל פוקו , שבהם עסק במה שכינה " הדאגה לעצמי " בתרבות הקלאסית . באותו פרק ביצירתו ניתק פוקו את האתיקה מהדימוי השגור שלה כאוסף של כללים ועקרונות אבסטרקטיים שנכפים על יחידים כחוק שאמור להכתיב את התנהגותם , והגדיר אותה מחדש כנדבך משלים של המוסריות הנורמטיבית . בעיני פוקו , האתיקה לא שרתה רק בתחום חיי הרוח ; היא התגלמה בחתירה המעשית והעקבית של הפרט לסגל לעצמו אופי , אישיות ודרכי התנהגות מופתיים - חתירה ששילבה בין חובות מוסריות לטכניקות סטנדרטיות , בין " חיוב בסיסי לבין מערך של דרכי התנהגות שעוצבו בקפידה " . בריאתו של הפרט את עצמו כסובייקט אתי נשענה , על פי הניתוח הסכמטי של פוקו , על ארבעה עוגנים , שהיו אחראים לשיטתיות ולאחידות היחסיות של התהליך אך גם לווריאציות שנתגלו בין מערכים אתיים שונים . לצד התיחום המנומק של אותו ממד של החיים שבעיבודו הוזמן הפרט למקד את מאמציו הטרנספורמטיביים , ולצד הזיהוי של הייעוד או אופן הה ֱ יות שאליו היה אמור הפרט לחתור , כללה האתיקה שני אלמנטים נוספים שהב...
To the book