פרק כז מציג אמת מידה עקיבה שעל פיה אפשר לדרג הקדשות מכל הסוגים : בהמות ראויות לקורבן אינן נגאלות , ואילו כל שאר סוגי ההקדשות , שאינן ראויות לקורבן , נגאלות . אמת מידה זו היא ההנחה הסמויה העומדת מאחרי כל דיני הגאולה המופיעים בפרק : . 1 גאולת בהמות שהוקדשו נקבעת על פי הנחה זו : אפשר לגאול בהמה טמאה , ואילו בהמה הראויה לקורבן יש להקריב ( פסוקים ט - יג ) . . 2 אפשר לגאול בית או שדה שהוקדשו ( פסוקים יד - יט , כב - כה ) , שהרי אין הם ראויים לקורבן , למעט הקדשות בלשון חרם ( של אדם , בהמה או שדה ; פסוקים כ - כא , כח-כט ) . יש טוענים ששדה החרם אינו ראוי לקורבן ולכן יש לשייך אותו להקדשות הניתנות לגאולה , אבל טוב יעשו אם יעיינו בהסבר בפסוק כח : " א ךְ כל ח רֶ ם ... לֹ א ימכר ו לֹ א יגאל ; כל ח רֶ ם קדש קדשים הוא לה "' . בלשון אחרת : שדה חרם שונה מכל שדה אחר שהוקדש בכך שהוא נשאר רכוש המקדש לצמיתות . . 3 בכורות בהמה כשרה יש להקריב , בכורות בהמה טמאה יש לפדות בממון ( פסוק כז ; השוו במדבר יח , יז ) . . 4 לבסוף , אמת מידה זו מבדילה בין שני דיני המעשרות ( פסוקים ל - לג ) : אפשר לגאול את מעשר התוצרת החק...
To the book