פסוקים ד-ט — כוהנים האוכלים קודשים

] כב , ד [ סעדיה גאון מציין , ובצדק , שהטומאות ( פסוקים ד , ה ) רשומות בסדר יורד של חומרה . כבר הוכח שהישראלים הקדומים ושכניהם בני התקופה היו ערים לקיומן של מחלות רבות ואבחנו אותן ( זיאס ) , ומכאן תימוכין לסברה כי חוקי הטומאה בכלל ומחלות העור בפרט הם חלק ממערכת של סמלים ( מילגרום , ויקרא א , עמ ' , 768 - 766 . ( 1004 - 1000 " בקדשים לֹ א יאכל " . בעת טומאתו יאכל מכספי המקדש שאינם קודשים , כגון קנסות ( כב , טז ; כז , יג , כז , לא ) , ולא ירעב ( גרשטנברגר , עמ ' . ( 324 יש לזכור כי אף לא אחת מהטומאות ה " חמורות " אינה נמשכת זמן רב ( לעומת גרשטנברגר ; וראו לעיל הדיון בפרקים יג - טו ) . " עד אשר ֶ יטהר " . אין אזכור של סייג זמן , כמו במקרה של טומאות שנמשכות יום אחד ( פסוק ו ) , שכן משך הטומאה אינו קבוע . עם זאת תקופת הטהרה זהה : שבעה ימים . ] כב , ה [ " אש ֶ ר יגע בכל ש ֶרֶ ץ אש ֶ ר יטמא לו " — התנאי ב " אשר יטמא לו " הוא ראיה ברורה כי הכוונה לשמונת השרצים המפורטים לעיל ( שם יא , כט - לא ) : רק שרצים אלה מטמאים במגע בהם ( שם , לא ) , וכל שאר השרצים הם בחזקת " שקץ " — אסורים באכילה אך אינם ...  To the book