פסוקים יג-יד, החוק הרביעי — איסור אכילת הדם ודיון בבשר ציד

המקרא מייחס את העיסוק בציד לדמויות קדומות , לנמרוד ( שם י , ט ) ולעשיו ( שם כה , כז ) . ככל הנראה אפשר ללמוד מכך שהציד מילא תפקיד חשוב בימים עברו . לאחר ההתנחלות בכנען , ובלא ספק בתקופת המלוכה , היה הציד גורם חסר משמעות בכלכלה הלאומית . התפריט המלכותי אמנם כלל בשר של חיות בר — איל , צבי ויחמור ( מלכים א ה , ג ) — ונוספו להם עוד ארבעה בעלי חיים ברשימת חיות הבר המותרות ( דברים יד , ד - ה ) שזהותם אינה ברורה . ההסבר לכך הוא שכאשר היתה הכלכלה הישראלית הנוודית כמעט כולה לחקלאית , הפך הציד מכורח לספורט שרק מי שעתותיו בידו — כלומר האצולה — היה יכול לעסוק בו . ועם זאת , החוק שלפנינו וכן החוק המפרט את חיות הציד המותרות מלמדים שמפני שהציד נמשך — ולו בידי מעטים בלבד — היה צורך לחוקק חוקים שנוגעים לו . ] יז , יג [ הביטוי " אשר ֶ יאכל " מעיד שהנושא כאן , ובפרק כולו , הוא הבשר העולה על שולחננו . ואכן , היעדר כל התייחסות לחיות טרף ( האסורות במאכל ) מעיד שרעיון הציד כספורט לא עלה כלל , בהבדל חריף משהיה נהוג אצל השכנים . ] יז , יד [ את כל הדם יש לשפוך , אך רק דם שהועלה על המזבח יש בכוחו לכפר או להיות כ...  To the book